29 אוקטובר 2010
משוגעים רדו מהגג
בישראל נפל דבר. סודות מדינה וצבא ניגנבו בידי אשת אמון הלא היא ענת קם אשר שרתה בצה"ל ובו בזמן ניקרה בקרביו על מנת לנזק אותו ואת חבריה החיילים המשרתים ונילחמים גם בעבורה. ענת קם בגדה באמון חבריה ובאמון כלל עם ישראל וזאת בעוד מדינת ישראל וצבאה נימצאים במערכה לקיום מדינת ישראל. ענת קם בגדה לנוכח האויב.
ומן העבר השני, עיתונאי מעיתון "הארץ" (מדוע איננו כלל מופתעים מעובדה זו?), קשר עם ענת קם, הנוכלת הקטנה והגנבת הגדולה, הלא הוא אורי בלאו, לעשות קופה על גבם של חיילי צה"ל ובמקום להרים מיד טלפון למשטרה ולהעביר המסמכים לאלתר לידי בעליהם, קיווה גם הוא לעשות קופת רייטינג נאה הבאה בנוסף לאג'נדה פוליטית מובנה המיועדת לקיעקוע חוסנו והלגיטימציה של צה"ל כמגינו של העם הזה, על ידי פירסומים אשר וודאי, לאור ניסיון העבר אמורים היו להיות שטופים במשטמה לכל ענין יהודי וציוני בנינו.
לאלו מאיתנו הרואים מקבילה מדויקת למדי לפרשת מרגלית הר-שפי אשר הורשעה באי דיווח על כוונות רצח רבין של יגאל עמיר הרי שאינם טועים. ההבדל המהותי הוא כי הר-שפי הורשעה במחדל והועלתה על המוקד הציבורי מפאת רצון חוגים במערכת הפוליטית להצביעה בבירור ולהכפיש ציבור שלם ולא רק את יגאל עמיר. בעוד שבמקרה קם/בלאו כבר נישמעים קולות לחונם למרות שכשלו במעשה עצמו, תוך ידיעה ברורה מהם טיבם של המסמכים ומה ברצונם לעשות עמם. מרגלית הר שפי לכן היא, תרתי משמע, טלית שכולה תכלת לעומת הצמד לא חמד הלזה.
צה"ל אינו יכול להלחם באויבים מבחוץ כאשר זאבים טורפים ממתינים לו מבפנים. באם איננו יכולים לבטוח בחיילנו המשרתים בצבא ואיננו יכולים לבטוח בשיקול דעתם של אזרחים (עיתונאים במקרה זה), המשחרים לטרף מחוצה לו הרי שעלינו "לפרק את הבסטה" ולקחת שוב את מקל הנדודים.
אנו כבר היגענו למצב בו נידרש כל חייל לצאת לקרב כאשר עו"ד מקופל בתרמילו במקום תחמושת וכדורים. חיילינו אינם נידרשים עוד לאימונים צבאיים אלא לשעורי מבוא בתורת המשפט וההופעה באולמותיהם. חייל בצבאנו המפעיל כיום את נישקו חייב להיות מטורף או עמום שכל במדה מדאיגה. וכי הכיצד נבקש מחיילינו להילחם כאשר כל כדור יש לו כתובת דהיינו, לא האויב רחמנא ליצלן, אלא בית משפט ישראלי או פרקליטות צבאית המפילה בדיצתה כל מחסום הגיוני ומידתי על מנת למצוא חן בעיני מעסיקיה העתידים בבתי המשפט והפרקליטות. מערכת העיתונות, המשפט והאקדמיה כבר כבלו את ידיו של צה"ל. החסמים שהושתו על צה"ל אין להם דבר עם מוסר וזכויות אזרח כניטען, אך יש להם גם יש כל הסיבות לייסוד "מדינת כל אזרחיה" הפלשתינים בהם הציבור היהודי מפורז מצבא, בעוד זה קיים אך ורק אצל נותני החסות ליהודים (הדהימי) אלו הם הפלשתינים. החסמים על פעולות צה"ל נובעים כולם מאוטו-אנטישמיות חריפה אצל מיעוט זניח בעם השולט על הכלל דרך חזקתו על מערכות התיקשורת, החינוך, המשפט והאקדמיה..
צבא שוויץ לדוגמא, אינו עומד בפני מטלותיו של צה"ל כפי שמדינת שוויץ אינה עומדת במטלות העומדות בפני מדינת ישראל. חופש הביטוי והגילוי ועיתונות חופשית הינו שווה שם למצער לכל נפש, אף יותר מאשר במקומותינו. כל חייל שוויצרי לא יפגע באם ייגנבו מסמכיו הסודיים של צבאו ובכל זאת, בשוויץ הדמוקרטית להלל לא יעלה על הדעת לפגוע בביטחון המדינה. אין שם ככל הניראה חתרנים קטנים, עמומי מוחין הפועלים כנגד האינטרס הקיומי של כולנו, אלו המשרתים בצבא וגונבים מסמכיו וסודותיו על מנת להכפישו. אין בשוויץ עיתונות אשר מטעמי רייטינג, הטיות פוליטיות ומאוואים אישיים שאינם ממין הענין, יגנבו סודות הצבא ויציעו אותו בשוק החופשי לכל דורש ומאזין. גם אם היה שם מקרה כדוגמת מקרה קם-בלאו, לא היה מעז אי-מי לקום ולדרוש עסקת טיעון או חמור מכך, לדרוש ולשלח את הפושע לחופשי.
הבה ולא ניתבלבל, אין באמור לעיל ולו דבר באשר לצורך של הצבא להתנהל באופן מוסרי-מידתי (והדגש הוא על ה'מידתי'). אין גם כל מניעה, רצוי והכרחי כי פעולות הצבא תהינה תחת ביקורת והעין הציבורית באמצעות נציגי הריבון בממשלה ובכנסת ישראל, אך מכאן ועד הפיכת הצבא לעוד גוף דמוקרטי המרחק רב. איננו אמורים להכשיר פעשים פליליים לאשורם כגון גנבת מסמכי הצבא על מנת למנוע מעשים פליליים לכאורה לנוכח פני האויב וכך, כבכל תחום בחיינו חייבת שורת המידתיות לכוון את מידת החדירה הציבורית לתוך הגוף ההירארכי הצבאי.
הצבא אינו דמוקרטי, הצבא מטבעו הינו מערכת היררכית ופועל תחת תנאי מערכת סגורה. הפיכת הצבא לגוף דמוקרטי כפי שחסרי ההבנה בינינו שואפים לו הינו מתכון בדוק לחיסול מדינת ישראל. לא הצבא הינו דמוקרטי אלא המדינה הינה דמוקרטיה וזו מפעילה גופים שונים אשר חלקם אינו פועל באורח דמוקרטי כגון צבא, שרותים חשאים, משטרה ואחרים, אך אלו חייבים בדיווח ושקיפות מלאה כלפי נציגי הריבון, האמונים על שמירת סודות המדינה. הטיעון כי בעידן האינטרנט ממילא "הכל" פתוח וידוע הינו תרוץ מצוץ מהאצבע של שרלטני התיקשורת על מנת שיוכלו לקבל עוד כבוד כיבודים ושלמונים בעבור חשיפת סודות מדינה בקלות יחסית. זהו התרוץ האולטימטיבי בידי אותם נוכלים החותרים לאוניברסליות וליברליזם אוטופי, אנרכיסטים אשר תחמושתם מקלדות ומקרופונים השואפים לפרק כל מסגרת המגינה על האזרחים מפגיעתם הרעה של אויבים מבחוץ.
.
כאשר הצבועים והנכלולים המחזיקים ברשיון עיתונאי מבקשים כי כל עונש לא יושת על אותו בלאו, הם אינם מעלים על ראש שמחתם את ביטחון ישראל או "חופש העיתונות והביטוי בה". על עצמם הם מגינים. הם תאבים לרשיון חופשי לגנוב סודות מדינה, לפרסמם ולעשות קופה נאה על גב החיילים המסכנים. לגבי דידם גורלם של החיילים ושולמם הנתון בסכנה עקב פעולות הגנבה והפרסום שלהם, נוגע להם כשלג ד'אשתקד (ראה פסטיבל שליט המחוצרץ רובו ככולו בתקשורת למען התקשורת ובכך מנזק ללא תקנה עת ענין שליט).
דרכי רמיה ואחיזת עינים, מהר שלל חש בז, רייטינג, שלמונים, התרפסות וחנופה לפריצים מארצות הים, אלו הם המניעים הבלעדים המניעים אותם. אכן, איננו קוראים כליות ולב, רק האל יודע צפונות בן אנוש. אך לאור התנהלות התקשורת משך העשורים החולפים, אין סיבה לחשוד במתממים-צבועים אלו כי לפתע הפכו עורם להיות "אמהות תרזה". אדרבה, יבואו וייראו לעם ישראל מהם מניעיהם האמיתים לטענתם. ניתן לכמת כוונות שהרי הקולמוסים והמקרופונים בלעדית בידם, אך איננו חושדים כי הללו מסוגלים מוסרית לכך.
יש להשית על ענת קם ואורי בלאו עונשים מרתיעים חמורים מפני מעשים אלו בעתיד. חלק ניכבד ביותר מהעונשים המושתים על מפירי חוק בכל מקום בעולמנו, מיועדים להרתיע בבחינת "למען יראו ויראו" ולכן לעיתים הינם חמורים לכאורה מעבר למידתי עקב דאגת מערכות משפט (כמובן שלא בישראל) לציבור בכללו ולא רק לענין הפרטי של יחסי מקרבן – קורבנו הנידון לפניהן.
לפיכך, יש לשפוט את צמד הנוכלים קם/בלאו בחומרה מתוך מחשבה על ההרתעה שתושג בכך. אין זה סוד כי גם בעת כתיבת שורות אלו ניגנבים מסמכים וסודות מדינה על ידי אנשי תיקשורת שרלטנים אשר אימת החוק אינה עליהם באשר סמוכים ובטוחים הם כי בסופו של יום ובקצה הפירמידה השיפוטית יושבים בני דמותם האידאולוגית אשר ממש כאחיהם מהתקשורת, נטיותיהם הפוליטיות החד-צדדיות, הכיתתיות והצרות גוברת על הצורך לשמור על ביטחונו של כלל הציבור ומכאן כי ימרקו עוונותיהם של הפושעים האידאולוגים הללו.
ואף על פי כן, על התביעה הממלכתית לדרוש עונשים כבדים מרתיעים ולא לנהוג כמנהגם לאחרונה באשר לעיסקות טיעון. ענין קם/בלאו חייב להתברר בבית המשפט כפי שכלל התופעה חייבת להתברר שם ושם להעצר. יש ליצור תקדים משפטי בכל האמור לחומרת העונש למען שלומנו כולנו.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
